ירי של נוירון בודד:

• פולסים ("יריות"):

  • הדרך שבה נוירון מעבר את המידע שלו.
  • הוא מייצר תהליך שבו נוצר פוטנציאל חשמלי שעובר מהאקסון שלו אל האקסון הבא.

• רישום ירי של נוירון בודד:

  • כדי לראות את התכונות החשמליות של הנוירון היא לגרות אותו (דה פולריזציה).
  • הגירוי יוצר מתח מספיק גבוה בסומא כדי לבצע את היריות בזמן שהחוקר בוחר.
  • יש 2 אלקטורודות אשר מחוברות לסומא - אחת שמייצרת את הרישום , ואחת שמייצרת את הדה פולריזציה.
  • צורות רישום שאינן חיבור ישיר לסומא:
    • פחות מדויקות, ויכולות להביא לדיליי בתגובה של לכל הפחות חצי שנה (באלקטרודות שמחוברות למוח אך לא לסומא)
    • התוצאות נראות מרוחות יותר

• זיהוי ספייקים ברישום:

  • כדי לזהות מתי הנוירון יורה, נרצה למצוא ספייקים ברישום הירי שלנו (נקודות מקסימום).
  • כדי לזהות את הספייק, נגדיר קו סף (threshold). כאשר האות חוצה את אותו סף, המערכת רושמת שהתבצע ירי.
  • כדי לדייק את הרישום לנקודה שיותר קרובה לנקודת המקסימום, ניתן להסתכל על שני וקטורים:
    • וקטור העלייה:
      • המקטע שבו המתח עולה וחוצה את הסף מלמטה למעלה. מהווה את תחילתו של פוטנציאל הפעולה.
    • וקטור ירידה:
      • המקטע שבו המתח צונח בחזרה מתחת לסף לאחר השיא

• דפוסי ירי של נוירון:

  • ירי טוני: קבוע ומתמשך במרווחים שווים.
  • ירי צרורות: ירי "צרור" מהיר של ספייקים ולאחריו מנוחה.
  • ירי סטוכסטי: ירי לא סדיר שנראה אקראי.
  • ירי אוסילטורי: ירי במחזוריות קבועה.

• שיטות חישוב:

  • בסיסית:
    • לאחר שהקלטנו מספר ספייקים, נחשב את זמן הירי הממוצע
    • נעשה זו על ידי ספירת מספר הספייקים שמצאנו בפרק זמן נתון, ונחלק אותו בפרק הזמן
    • שיטת מדידה זו עובדת רק כאשר מודבר ביריה טונית, אך אינה רלוונטית כאשר מדובר בנוירונים בעלי סוג ירי אחר שאינו קבוע, או אפילו נוירונים בעלי יכולת לירות שני סוגים שונים של ירי (לדוגמא נוירוני תלמוס).
  • מרווח בין ספייקים:
    • נמדוד את הזמן שעובר בין ספייק אחד לזה שאחריו.
    • ניקח את כל המרווחים שמדדנו, נחבר אותם ונחלק במספר המרווחים. כך נקבל את זמן ההמתנה הממוצע בין ירי לירי.
    • נוכל גם לקבל את קצב הירי הרגעי, שהוא ההופכי של הזמן שעובר בין ספייק אחד לזה שאחריו.